סבתא גניה והסיפור שלא סופר
אתם זוכרים את הרגע הראשון שידעתם שאתם בהריון? את זוכרת שהרגשת שמשהו צומח בתוכך? אתם זוכרים את ההבנה שעוד רגע כבר לא תהיו שניים אלא משפחה? איזו התרגשות, שמחה, אושר בל יתואר, אולי טיפה חששות ותקווה שהכל יעבור בשלום?
אלה הן בדיוק התחושות שחשתי בכל אחת מארבע הפעמים כשגיליתי שאני בהריון. אבל מה שנראה לנו היום כל כך ברור מאליו, בפולין של שנת 1941 לא היה ברור בכלל.
הסיפור שלי הוא על שלוש נשים. גניה שהייתה בהריון כשהיטלר כבר שלט בפולין, וורה, אישה בת שלושים וחמש עקרה ורווקה ותינוקת שעוד רגע תיוולד למציאות כאוטית.
גניה בהריון וכבר מרגישה את תזוזות העובר. את בית המרקחת שניהלה בגטו סגרו לא מזמן, אולי ימיה ספורים, אולי יקרה נס. אבל בכל מקרה אסור שידעו, צריך להסתיר את ההיריון ואחר כך את הלידה וצריך לדאוג לתינוק שייוולד. פחד מוות.
וורה מספרת לרופא שלה לד״ר צ׳רניאק שהיא משתוקקת לילד. היא עקרה אבל לא ויתרה על החלום. היא מוכנה לעשות כל שיידרש על מנת לאחוז בידיה תינוק. אולי יש איזה טיפול חדש? היא מוכנה לנסות הכל. הכל! אתה הרופא שלה. אתה מקשיב ומהנהן ובראש רצות לך אלף מחשבות.
הזמן עובר, הבטן של גניה הולכת ותופחת ועוד רגע יגיע יום הלידה, מתחיל להיות לה קשה אבל היא לא מתלוננת, היא לא ישנה בלילות וזה לא בגלל ההתכווצויות או אי הנוחות, אלא בגלל האימה מהלא נודע. קיווית שלא תצטרך להגיע לכדי מעשה שכזה, אבל אין לך ברירה, הנאצים נכנסים לאנטופול ומתדפקים על הדלתות והחברים שלכם נעלמים אט אט. מזל שיש לך מקצוע חיוני, עדיין זקוקים לשירותך, החיים שלך ניצלו בזכות סרט הרופא שעל זרועך אבל אתה מרגיש שגם ימיך הולכים ונגמרים.
התינוקת נולדת. אי אפשר להחזיק בה בבית, זה מסוכן בשבילכם, בשבילה. אתה נזכר בוורה, המטופלת שלך שאמרה שהיא מוכנה לעשות הכל. ויש אנשים בכפר שמוכנים עכשיו להחזיר לך טובה. אתה מסדר את כל המסמכים ומנסה לא להרגיש כלום. אין ברירה, צריכים לשרוד. הכל מוכן אבל אתם מושכים עוד קצת זמן, כמה שאפשר, בכל זאת – אתם משפחה.
עוברים כמה ימים והנאצים דופקים על הדלת, יש להם הודעה חשובה. גניה דוחפת את התינוקת לארון, שרק לא ישמעו אותה, שרק לא תבכה. שרק לא ידעו שיש פה חיים חדשים. ההודעה מגיעה, מחר מפנים את הגטו והיום שהכי חששת ממנו מגיע.
אמא גניה שמה את התינוקת בסל ופועלת על אוטומט. היא לא חושבת על עצמה, היא אולי לא תשרוד את השבוע הקרוב, אבל לתינוקת יש תקווה. חייבת להיות!
היא מניחה פתק בסל, שואפת את הריח של הקטנה כאילו כדי לנצור אותו, עוד נשיקה אחת וזהו. רק לא לבכות. רק לא לבכות.
אמא אחת בתוך הגטו, ליבה נקרע ואמא שניה מחוץ לגטו ליבה מתמלא ובין שתיהן מלחמה אחת שחורצת גורלות ולא מרחמת על אף צד.
עכשיו התינוקת של ורה. אישה עקרה שהרופא שלה חולל עבורה נס והפך אותה לאימא.
בראשה גניה שמחה כי הילדה מוגנת אבל ליבה נשבר לרסיסים קטנים, כנראה שהוא לא יתאחה לעולם. היא רוצה לגעת בקטנה, לנשק, לחבק וללטף את העור העדין שלה אבל אי אפשר יותר. יש לתינוקת אימא אחרת עכשיו. אולי היא כבר לא תראה אותה לעולם.
שלוש שנים עוברות. אולי קצת יותר, אולי קצת פחות. גניה ואתה נשארים בחיים. אחרי החיים ביערות בין הפרטיזנים, אחרי ששרדתם בזכות התושייה וכישורי הרפואה שלכם, אחרי שהצלתם חיים אתם יכולים לחזור לכפר.
הגעגועים החריבו את הלב אבל שמחה קטנה מתגנבת בכל זאת, עכשיו מותר, עכשיו אפשר לשמוח. ואפשר לחזור להיות משפחה. אבל האם התינוקת שהפכה לילדה תכיר את גניה אימא שלה? האם היא תרצה אותה? אולי היא התרגלה לאימא החדשה? אולי וורה בכלל לא תרצה לוותר עליה?
גניה ואתה הולכים להציץ על הבית של וורה, אתם רואים את הילדה משחקת עם אמא שלה. הן צוחקות אחת אל השנייה. הן משפחה ואתם זרים שעומדים מעבר לגדר. לאט לאט אתם מתקרבים, פוגשים את הילדה, מבקשים לחזור אליה בהדרגה. בהתחלה זה עובד אבל עובר זמן וכל החששות שלכם מתאמתים והופכים לכאוס נוסף. וורה לא רוצה להחזיר את הקטנה. היא לא תוותר על הבת שלה. היא לא תוותר על הנס שקרה לה.
שוב אתה מחליט לעשות מעשה. אתה לא מוכן לתת לגורל להכתיב לך את החיים. אז אתה לוקח את הילדה. רק מחזיר את מה ששייך לך וניתן בהשאלה לזמן קצוב. שרדת את היטלר, אתה כבר תשרוד כל דבר.
אבל המלחמה נגמרה ויש חוקים ויש משטרה ובית משפט ותכף השופט יכריע מי יקבל את הילדה, האמא הביולוגית שלה או האמא המאמצת.
אבל השופט מבקש לא להכריע ומטיל את ההחלטה על ילדה קטנה בת שלוש. ואיך ילדה בת שלוש יכולה להכריע? רוב ימיה היא מכירה רק אמא אחת, רק את וורה. הכל אבוד.
הילדה בוחרת בגניה, האמא הביולוגית שלה. נס נוסף מתרחש ואותה תמונה חוזרת שוב. אמא אחת ליבה נקרע, חרב עליה עולמה ואמא שניה מתמלאת אושר.
*
הילדה, ששמה עירית היא אמא שלי. לימים היא עלתה עם הוריה לארץ ונולדו לה עוד שלושה אחים.
עירית גדלה והתחתנה ואני הפכתי אותה לאימא בפעם הראשונה. כשהייתי בת שלושה חודשים סבתא גניה שהפכה לחולת לב ונאלצה להפסיק לעבוד הגיעה כל הדרך מכפר סבא לתל אביב, דפקה על דלת ביתם של הורי ואמרה לבת שלה – לאמא שלי: ״מספיק צריך גם לממש את עצמך. לא רק אימהות.״
עירית רצתה עוד אבל זכרה מהסיפורים שסיפרו בבית איך הקריירה הצילה אותה. בזכות אמא רוקחת ואבא רופא הם הצליחו לשרוד וכך היא ניצלה. היא זכרה את הסיפורים שאמא שלה סיפרה, איך בעקבות המלחמה היא הייתה צריכה לוותר על קריירה כי היא כבר לא הייתה אותה גניה אחרי השואה. והצער שנגרם לה מזה שלא יכלה להמשיך גרם לה לעודד את ביתה לעשות את מה שהיא לא הספיקה. עירית הקשיבה ויישמה את העצות ופיתחה קריירה והקפידה גם ששני ילדיה לא יהיו ילדי מפתח.
*
יום אחד נפגשנו עם חברים ודיברנו על מה שנעשה עוד שבע שנים כשנהיה בני שישים פלוס. רובם אמרו שהם רוצים לנסוע ׳לטיול הגדול׳ לשנה מסביב לעולם ודיברו על חלומות שבהם הם עוזבים את הכל ומטיילים בעולם. וכשכולם התמוגגו מהתכניות שלהם אני הרגשתי איך אני מתכווצת יותר ויותר.
איך אסע ולא אהיה עם הילדות? איך אעזוב אותן? איך אנטוש אותן?
״אני לא מוכנה לנטוש את הילדות שלי״ כך אמרתי לחברה והיא לא הבינה מה הסיפור שלי.
אני דווקא מיד הבנתי מה הסיפור שלי – חרדת נטישה!
חרדת נטישה שעברה כמו זרם תת קרקעי מסבתא גניה לאמא עירית ואלי, פלוס המסר ההישרדותי שצריך לעשות קריירה. ואלה הם הדברים שגרמו לי להקים את ׳דרך אישה׳ כי רציתי ממש כמו אימא שלי לשלב בין האימהות לקריירה. לא רציתי לנטוש את הבנות שלי, רציתי לחוות איתן את האימהות אבל גם רציתי קריירה והצורך הזה הביא אותי לנסות ולמצוא פתרון. בשבילי אבל גם בשביל אחרות כמוני.
*
כל השנים חשבתי שלנו אין טראומה מהשואה. כי אמא שלי הייתה קטנה וחיה הרחק מהזוועות אצל משפחה שדאגה לה. וכי סבתא וסבא שלי לא היו במחנות ריכוז אלא היו עם הפרטיזנים, וכשדיברו על השואה אצלנו דיברו עליה במונחים של גבורה ולא של זוועות. אז אולי אין טראומה (חוץ מחרדת נטישה?) אבל בהחלט יש מסרים שעברו וחלחלו היטב מדור לדור.
שמשפחה היא בחשיבות עליונה. שקריירה ברפואה היא חובה (הדודים שלי הם רופאים). ושעל קריירה בכלל, אסור לוותר ושכדאי שתהיה קריירה שעוסקת במשהו לתועלת הציבור, משהו שיעשה טוב בעולם, שיניע אותו קדימה, שיגרום לשינוי.
את סבתא גניה הקריירה כרוקחת הצילה. את אמא שלי הצילה הקריירה של אבא שלה הרופא. לכן אצלנו במשפחה קריירה היא חשובה אבל בדיוק באותה המידה בה המשפחה חשובה וזו הסיבה למה אני תמיד מחפשת את האיזון ביניהם.
מוקדש לכם סבתא גניה וסבא פנחס. אתם הגיבורים שלי.
Comments