המחאה האחרונה שהתחילה להתגלגל כמו כדור שלג, הקורונה שתפסה אותנו לא מוכנים, ההסתגרות בבתים ושינוי כל הרגלי העבודה – כל אלה הביאו אותי לחשוב על שינוי. שינוי ברמה האישית, אבל גם ברמה הקולקטיבית, שלנו כנשים בעולם.
יש המון סיבות לכך שנשים לא נמצאות מספיק למעלה, בשדרת ההנהלות הבכירות, בכנסת, בממשלה, בדירקטוריונים ובסטארטאפים, חלקן אובייקטיביות וחלקן לא. וכל סיבה היא כנראה מוצדקת, וכל סיבה היא גם כנראה שלא. אבל אם התקופה האחרונה מעידה על משהו, זה על כך שלא יקרה שינוי עד שלא נצא גם אנחנו מאזור הנוחות שלנו.
כל שינוי מחייב יציאה מאזור הנוחות ואין כמו תקופת אי הוודאות כיום כדי לעשות את זה.
אז יש את ההשפעה שאני כאישה מייצרת על הסביבה הקרובה אלי, בבית, מול חברות וחברים ובעבודה.
ויש השפעה רחבה יותר שמחייבת אותי להתרחק קצת, לצאת מעצמי ולעשות עוד מאמץ במקומות שלא נוח לי.
אני מדברת על לרוץ לתפקיד בכיר בארגון בו אני עובדת, להיכנס לפוליטיקה העירונית או הארצית, להתנדב במקומות בהם ניתן להשפיע על החלטות ובקיצור – לעשות את כל מה שלא עשיתי עד היום, כדי להשפיע.
כדי לשנות ולעשות זאת סביב שולחן מקבלי החלטות.
כי זה צו השעה.
לדעתי אנחנו כנשים צריכות להתגייס, לקרוא לזה צו 8 ופשוט לקום ולעשות מעשה, כי הכל משתנה פה בקצב מהיר ויש תחושה שנשים לא מתקדמות לשולחנות מקבלי ההחלטות, אלא להיפך.
זה בלט וממשיך לבלוט עכשיו במיוחד בכל מה שקורה עם ״קברניטי״ הקורונה שמנווטים את המשבר, האם באמת לא נמצאה שום אישה ראויה בכל מדינת ישראל שתוכל להצטרף לקבינט הקורונה? אפילו לא אחת?
כמי שמלווה נשים לפרוץ תקרות זכוכית אישיות ובתוך ארגונים, אני נתקלת לא פעם בנשים שמצד אחד רוצות להתקדם הלאה, אבל מבינות שההתקדמות שלהן באה עם תג מחיר (לעבוד יותר זמן ולהיות פחות בבית ולהיות מעורבות בפוליטיקה הארגונית על כל המשתמע מכך) והן לא תמיד מעוניינות לשלם את המחיר הזה, או לא יכולות, או שאין להן את התמיכה, יש לא מעט סיבות. אבל כדי לייצר השפעה, אנחנו חייבות להבין שאולי בטווח הקצר נשלם מחיר, אבל בטווח הארוך זה ישתלם לנו ולילדים שלנו ובמיוחד לילדות שלנו.
בהקשר של המגיפה, יש לא מעט דוגמאות של מנהיגות של מדינות שטיפלו במשבר באופן שקוף ושיתופי, מתוך הקשבה לציבור ולמומחים כאשר מה שעמד לנגד עיניהן זה טובת העם (ואני לא ארחיב כי כבר דיברו על זה אין סוף).
עכשיו, זה לא אומר שאנחנו כנשים יותר טובות מגברים, או שגברים פחות טובים מאיתנו, אני רק אומרת שהקול הנשי לא נשמע מספיק ויוצאת מנקודת מוצא שזוויות הראיה של נשים וגברים אינן זהות, כך גם הדרך לקבל החלטות. כאשר תהיינה יותר נשים בעמדות השפעה וקבלת החלטות, הקול הזה יישמע יותר ולזווית הראיה האחרת תהיה במה ואז גם ההחלטות שתתקבלנה יהיו מתוך שיקול דעת רחב יותר ואולי גם האווירה הפוליטית תשתנה.
אם אתן מוצאות את עצמכן אומרות את המשפטים הבאים, או שומעות אותם מחברות שלכן,
״לא בא לי על כל הפוליטיקה הזו״
״אין לי כוח להידחף ולהראות שאני יודעת״
״מי שרוצה יקשיב לי״
״זה המון שעות מאיפה יש לי זמן מהעבודה לילדים לבית אין לי כוח״
״זה מצריך ממני לזוז אני כבר מספיק זזה״
מי ישמור על השפיות בבית|״
״כולם שם במלא לא יקשיבו לי תראו מה קרה לפרופ' סדסקי בסוף״
״לא בא לי להיות מוקפת רק גברים״
״איך הכול מתנהל פה מלא לכלוך״
אז דעו לכן, שהאחריות היא שלנו.
אם אנחנו רוצות עולם יותר טוב לילדים שלנו, או לפחות מדינה טובה יותר, אנחנו צריכות ליצור אותה ולשנות את חוקי המשחק, או בראש ובראשונה להיכנס אליו. אחר כך נבדוק איך אפשר לשנות אותו, בעסקים, בפוליטיקה, ברפואה ובכל מקום שמייצר השפעה על ציבור גדול. ואנחנו לא צריכות שיפתחו עבורנו את הדלת, אנחנו צריכות לפתוח חריץ, להכניס רגל אחת ואחר כך את כל הגוף.
מה אתן אומרות?